<h1>סמ"ק מצוריך סימן רכ"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א), רבי יוחנן וריש לקיש דאמרו תרויהו שנים שדנו אין דיניהם דין וכן הלכה, במה דברים אמורים מדברי סופרים אבל מדברי תורה מותר לאחד לדון שנאמר (דברים כ"ד) משפט אחד יהיה (להם) [לכם] (עיין סנהדרין דף ב' תוס' ד"ה דברי הכל). יחיד מומחה או ג' הדיוטות יכולין לדון הנידונין בעל כרחם אף על פי שלא קבלו עליהם, מדאמר שמואל (סנהדרין דף ג') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, וכבר בארנו שאין הלכה כמותו כשמואל אלא כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי (שם) ומצריך ג', ומה ששנינו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולים ג' לדונו בעל כרחו — הגה"ה, כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה לילך לבית דין הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינן וכן משמע פ"ק דסנהדרין (דף ה' עיין תוספות ד"ה דן יחידי). ואם הדיינין קרובים זה לזה או קרובים אל הבעלי דינין פסולים לדין אם אינם רוצים לקבל עליהם להכשיר קרובים, ואם קבלו קרובים ודנו הדין אין יכולים לחזור בהן אם קנו מידו לקבל עליהם דיינין קרובים, וכן נמי אם קבל עליו עד אחד או קרוב אחד ואמר אני רוצה שיהא נאמן עלי לפני גמר דין יכול לחזור בו, וכן נמי אם אמר אני מאמינך בשבועתך ונשבע אינו יכול לחזור בו, וכן נמי אם בירר אחד מבעלי דינין את דיינו לפני גמר דין יכול לחזור בו, לפי שתקנת חכמים היא שיחפש בזכותו ואם הוא אומר איניני רוצה שידין אותי יכול לחזור בו, אבל אינו יכול לפסול [את] דיין שבירר חבירו לומר איני רוצה שישב בדין שלי.
<h2>דף ה.</h2>
כל דן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים גלויים כגון שטעה בדבר משנה חוזר הדין ודנין כהלכה, כך מסיק פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג) ואם אי אפשר להחזיק פטור מלשלם, ושמעינן מרבי טרפון (שם) שהורה בכשירה שהיא טריפה להאכילה לכלבים ואמר ליה רבי עקיבא פטור אתה מטעם שטעה בדבר משנה ואמר התם דאילו אייתי בעיניה הוה הדרה בכשרותי. טעה בשיקול הדעת, ומפרש היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ועביד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כאידך זהו שיקול הדעת — הגה"ה, אבל אם שוקל דעתו מסברא ורבים חולקין עליו מסברא ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון ההיא דזה בורר (שם כ"ט) דר' ישמעאל דן אדם עשוי שלא להשביע בניו וא"ל ניזיל ונהדר ולא רצה ר' חייא שכל אחד אמר טעמו לפי סברתו וזה אינו טעות שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ורבינו יהודה אומר שאם דיין יושב בדין ופוסק דינו לפירוש אחד ויש בו פירוש אחר אף על גב דריהטא דתלמודא כמו פי' האחד לא הוי שיקול הדעת ופטור, ל' התוספות פ"ק דסנהדרין. ודיינים שטעו בדבר משנה חוזרים הדיינים ואם נתן ונשא ביד אז אינו יכול להחזיר בדין דהוי כמו מתנה שנותן לו הדיין חייב להחזיר משלו למאן דדאין דינא דגרמי כי כך קיימא לן וזה שתרץ רב חסדא כאן שנשא ונתן ביד ודווקא טעה בדבר משנה אבל טעה בשיקול הדעת אין הדין חוזר כך נראה לי, שאם תאמר שמחזירין אפילו בשיקול הדעת אם כן בריש סנהדרין (דף ו') דפריך טעה לא ישלמו וכי תימא שנשא ונתן ביד, וכן משמע בזה בורר (שם דף ל') דקאמר איכא ביניהו לשלומי מנתא בהדייהו למאן דאמר פלוני [ופלוני] מזכין לא משלמי ופשיטא דלא מיירי בנשא ונתן ביד דאם כן פשיטא דלא ישל(י)ם עמהם שהרי לא נשא ונתן ביד, ואין לחלק בין קבלו עלייהו ללא קבלו עלייהו לגבי חזרת דין. ורב אלפס פסק שהלכה כרב חסדא שמתרץ בנשא ונתן ביד ואפילו בשיקול הדעת מחזירין אותו ואם לא נתן ונשא ביד ואפילו אינו מומחה מחזירין הדין שהרי אותה משנה מיירי כשאין מומחה שהרי בסיפא אמרו אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, ואם כן לדברי רב אלפס במומחה לרבים אפילו נשא ונתן ביד פטור וזה תימא כי מומחה לרבים פטור שקבלו עליהם העולם אותו כדאיתא גבי מר זוטרא אי קבלו עלייהו לא תשלם אבל אין לחלק גבי נשא ונתן בין מומחה לשאינו מומחה אבל בשיקול הדעת אין מחזירין וחייבין לשלם הדיינים אם לא קבלו שאמר להם דינו לי דין תורה, לשון עץ חיים עכ"ה. אם היה דיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין שאין יכול לומר בעל הדין מי יאמר שלא טעית באחרונ' הואיל שהוא מומחה, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם כדאמר רבי עקיבא לרבי טרפון מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם. גרסינן בפ"ק (שם דף ה') רבה בר רב הונא (א"ה לפנינו אי' חנה) דן דינא וטעה אתא לקמיה דרבא (לפנינו אי' דרבי חייא) אמר ליה רבא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, הא למדת שמומחה שלא נטל רשות אי קבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואי לא קבלוהו חייב שטעה בשיקול הדעת אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה דסמיכה.
אמר רבא (א"ה לפנינו אי' רב) האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר לישקול רשות מבי ריש [גלותא] (מותר), ואמר בירושלמי שראש גולה בבבל גדול מן הנשיא של ארץ ישראל לפי שהוא מן הזכרים ונשיא מן הנקבות (עיין תוספות ד"ה דהכא). גזילות וחבלות בג' מומחין נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בג' — הבא לידון בעידי הודאות והלואות אינן צריכין מומחין אלא אפילו ג' הדיוטות לפיכך דנין בהודאות והלואות בחוצה לארץ אף על פי שאינם נקראים אלוקים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין ואין להם לדון דיני קנסות בשליחותן, אמר בפרק החובל (דף פ"ד) כל מילתא דלא שכיחא אי לית בה חסרון כיס [לא] עבדינן שליחותייהו אבל מילתא דשכיחא ויש בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו. מי שגנב או שגזל גובין בחוצה לארץ את הקרן אבל לא התוספת, ואדם שחבל בחבירו אין גובין ממנו הנזק והצער והבושת, אבל שבת וריפוי שיש בהן חסרון כיס הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבותם בחוצה לארץ, ומתוך דברי רבותינו שבצרפת משמע שאין דנין דיני קנסות כלל דההיא מעשה דחנן בישא תקע לההוא גברא דבשור שנגח (ב"ק דף ל"ז) ולא עיינו בתשובת הגאונים. כתב רב אלפס והגאונים [שמנהג] ישיבות בחוצה לארץ אף על פי שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפצה לבעל דינו או יעלה עמו לדון בארץ ישראל, וכיון שנתן לו שיעור הראוי לו מתירין את נידויו בין נתפייס בין לא נתפייס. ואמרינן בכתובות (דף מ"א) שאם תפס המזיק שיעור הראוי לו ליטול אין מוציאין מידו.
<h2>דף ה:</h2>
דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאין כאן שבועה אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועה דכל קנין בטעות חוזר וכל כיוצא בזה.
<h2>דף ו.</h2>
שנינו בפרק עד כמה בבכורות (דף כ"ח) משנה דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ומוקי לה בפרק אחד דיני ממונות (דף ו') בנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפרק קמא מוקי לה כשקבלוהו עלייהו — הגה"ה, ונראה בשני [בני] אדם שבאים לדון בפני גדול אחד וקבלו עלייהו וכן נמי שני בני אדם שביררו כל אחד דיין מדעתם בבית הכנסת פטורים מלשלם אם לא אמרו להם דינו לנו דין תורה, וכן איתא בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) ר' אבהו דן דינא בי כנישתא דקסרין לגרמיה אמרו ליה תלמידיו ולאו אולפן רבי אל תהא דן יחידי אמר להו מכיון דאינון חמין ליתיב דינא לגרמיה ואינון אתון לגבי כמאן דקבלוני עליהון, ומכל מקום אם אמרו לו דינו לנו דין תורה חייבין לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזר, וכן איתא בירושלמי (שם) עלה דההוא דדן את הדין אף כשטעה בדבר משנה דאי טעה בשיקול הדעת ישלם מביתו דקא אמרו בשם רבי אבהו כשאמרו לו הרי מקובל בשלושה על מנת שתדיננו דין תורה, וזהו כתבתי, ואפילו לרב אלפס נראה בירושלמי דאין הלכה כרב חסדא אלא כרבא, ואם קבלוהו בשלושה או ג' הדיוטות אם טעו בדבר משנה חוזר ואם טעו בשיקול הדעת חייבין להחזיר אם לא קבלו עלייהו ואמרו דינו לנו דין תורה. ובזמן הזה אין חילוק בין מומחה לשאינו מומחה מאחר שבוררין אותו מדעת שניהם, ואמנם אם דנו אדם בעל כרחו ולא קבלו עליהם חייבין לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזרין, והוא הדין נמי במילתא דתנאים ואמוראים הנזכרים בתלמוד כדאמר פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ג) א"ל רב המנונא לרב חסדא (א"ה לפנינו איתא רבינא לרב אשי) טעה בדידי ובדידך מאי אמר ליה וכי אנן קטלי קני באגמא — פי' וכי אנן פחותים משאר האמוראים, ובפרק שבועת העדות האי דיינא דאשבע נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, אבל מפרש לשם שיקול הדעת שאינו יכול לידע מתוך שטועה כמאן הוי הלכה ואמנם סוגיא משמע בחד מינייהו אבל אם אדם שוקל דעתו מסברא ורבים חולקים עליו מסברא ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון דההיא הזה בורר (שם דף כ"ט) דר' ישמעאל דאין אדם עשוי להשביע בניו וא"ל עייל תהדר ולא רצה ר' חייא מאחר שכל אחד אמר טעמו לפי סברתו זה אינו טעות אלא פשיטא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, לשון עץ חיים, עכ"ה.
<h2>דף ז.</h2>
אפילו בית דין של ג' שכינה עמהם שנאמר בקרב אלוקים ישפוט, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה וביראה. אחד הנסמך מפי נשיא או מפי הסמוכים הרי זה סמיכה. תניא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ג) סמיכת זקנים בג' והוא שיהיה אחד מהם סמוך מפי אחרים. מסקינן בפ"ק דסנהדרין (דף י"ד) שאין סומכין זקנים בחוצה לארץ.
<h2>דף יג:</h2>
אפילו בית דין של ג' שכינה עמהם שנאמר בקרב אלוקים ישפוט, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה וביראה. אחד הנסמך מפי נשיא או מפי הסמוכים הרי זה סמיכה. תניא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ג) סמיכת זקנים בג' והוא שיהיה אחד מהם סמוך מפי אחרים. מסקינן בפ"ק דסנהדרין (דף י"ד) שאין סומכין זקנים בחוצה לארץ.
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א), רבי יוחנן וריש לקיש דאמרו תרויהו שנים שדנו אין דיניהם דין וכן הלכה, במה דברים אמורים מדברי סופרים אבל מדברי תורה מותר לאחד לדון שנאמר (דברים כ"ד) משפט אחד יהיה (להם) [לכם] (עיין סנהדרין דף ב' תוס' ד"ה דברי הכל). יחיד מומחה או ג' הדיוטות יכולין לדון הנידונין בעל כרחם אף על פי שלא קבלו עליהם, מדאמר שמואל (סנהדרין דף ג') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף, וכבר בארנו שאין הלכה כמותו כשמואל אלא כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי (שם) ומצריך ג', ומה ששנינו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולים ג' לדונו בעל כרחו — הגה"ה, כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה לילך לבית דין הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינן וכן משמע פ"ק דסנהדרין (דף ה' עיין תוספות ד"ה דן יחידי). ואם הדיינין קרובים זה לזה או קרובים אל הבעלי דינין פסולים לדין אם אינם רוצים לקבל עליהם להכשיר קרובים, ואם קבלו קרובים ודנו הדין אין יכולים לחזור בהן אם קנו מידו לקבל עליהם דיינין קרובים, וכן נמי אם קבל עליו עד אחד או קרוב אחד ואמר אני רוצה שיהא נאמן עלי לפני גמר דין יכול לחזור בו, וכן נמי אם אמר אני מאמינך בשבועתך ונשבע אינו יכול לחזור בו, וכן נמי אם בירר אחד מבעלי דינין את דיינו לפני גמר דין יכול לחזור בו, לפי שתקנת חכמים היא שיחפש בזכותו ואם הוא אומר איניני רוצה שידין אותי יכול לחזור בו, אבל אינו יכול לפסול [את] דיין שבירר חבירו לומר איני רוצה שישב בדין שלי.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רבא קבל עליו קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין למחול על פיהם [בין ליתן על פיהם] אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין גמר הדין והוציא הממון בדין בעדות הפסול אינו יכול לחזור בו שהלכה כחכמים שאומרים כן. שלחו ליה מבי רב לשמואל לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח ליה אין לאחר קניין כלום. — הגה"ה, נתבררו הדיינים לישב בדין ושמו עליהם חרם וכשיצאו מבית הכנסת חזר ראובן ואמר אין אני חפץ באותן דיינים כי שני בשני הם ולא קבלתי כי אם דיינים כשירים יכול לחזור בו שלא קבל החרם כי אם מכשרים, לשון התו'. אם בירר אחד מבעלי דינין דיינין לפני גמר דין יכול לחזור בו לפי שתקנת חכמים היא שיחפש בזכותו ואם הוא אומר אינני רוצה שידון אותי יכול לחזור בו אבל איננו יכול לפסול דיין שבירר חבירו ולומר איני רוצה שישב בדין שלי, לשון עץ חיים, עכ"ה — וכן שנינו מי שנתחייב לחבירו שבועה [ב]בית דין וא"ל השבע לי ותפטר (או השבע לי ותפטר) או השבע לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין נגמר הדין ונשבע במי שאמר והיה העולם אינו יכול לחזור כדברי חכמים שהלכה כמותם כדפסק שם רב נחמן וחייב לשלם, והוא הדין אם נתחייב שבועת היסת והפכה וקנו מידו אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף כט.</h2>
בית דין שלושה אף על פי שאין בהם חומר כבית דין של כ"ג צריכים שיהיו בהם בעלי חכמה ושלא יהיו שונאים הבריות ושיהיו אבירי לב להציל עשוקים ושיהיו ענוים וסבלנים וירא[י] שמים ושלא יהיו מקבלי שוחד ושיהיו אנשי אמת מתרחקים משקר ורודפים אחרי צדק — הגה"ה, תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו מכאן שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין אחד, עכ"ה, מפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט).
<h2>דף לא.</h2>
עוד שנינו בפרק זה בורר שמי שנתחייב שבועה בדין או ממון שכל זמן שמביא הלוה ראייה — פ"ה, הבא לבית דין ולא היה זכות בידו ויצא מבית דין חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביא — סותר הדין — פ"ה, בית דינו סותרים לו את דינו שפסקו ומחייבין אותו שכנגדו — אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד ל' יום [הביא בתוך ל' יום] סותר לאחר ל' יום אינו סותר אמר ר' שמעון בן גמליאל מה יעשה לזה שלא מצא בתוך ל' יום ומצא לאחר ל' יום, ובזו הלכה כרשב"ג אבל אמרו לו הבא עדים והב(י)א ראייה ואמר אין לי עדים אין לי ראייה ודנוהו וחייבוהו ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראייה בזה פוסק בגמרא כחכמים שאומרים אין להם כלום שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים, וכל שכן אם אמר אין לי ראייה וכיון שראה שמתחייב בדין אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראייה הרי זה אינו כלום ואין משגיחין בעידיו ועל ראייתו, במה דברים אמורים בזמן שהיתה הראייה אצלו והעדים לפניו במדינה עמו אבל באו לו עדים ממדינת הים או שהיו שטרותיו כפקדון ביד אחרים ואחר מצא אותם הרי זה מביא ראייה וסותר אלא אם כן פירש ואמר אין לי ראייה כלל לא בידי ולא ביד אחרים. פסק רב נחמן תינוק היורש שאמר אין לי ראייה ואחר כך מצא ראייה שסותר הדין דתינוק במילי דאבוה לא ידע. מי שקנו מידו שאם לא יבא פלוני וישבע שיהיה חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה אם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ובא היום ולא בא נתקיימו התנאים אבד זכותו, ואם הביא ראייה שהוא אנוס באותו יום הרי זה פטור בקניין זה וישבע כשירצה חבירו כמו מקודם לכן, כך הורו הגאונים וכן כל כיוצא בהן בזה, עכ"ל ספר המצות הגדול (סי' צז).
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בפרק זה בורר אמר ר' יוחנן שנים שנתעצמו לדון אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרכו דבר כותבין ושולחין אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין במה דברים אמורים כשאמר המלוה נדון כאן שלא נוציא מנה על מנה — הגה"ה, מכאן יש להוכיח דהמתחייב בדין אין לו לפרוע יציאותיו אף על פי שהזקיקו לילך לעיר אחרת דאי היה לו לפרוע מאי קאמר יוציא מנה על מנה ומה הפסידו הואיל והוא חייב לו לפרוע אלא ודאי אין לו לפרוע, לשון התוספות בפרק זה בורר (ד"ה ויוציא), עכ"ה — אבל אם אמר המלוה נלך לבית הוועד כופין הלוה לילך עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה — הגה"ה, פר"י לאו דווקא לוה ומלוה אלא אפילו גזלות וחבלות ומקח וממכר ופקדון וכל דבר שיש בו תובע ונתבע וקאי אתוקף חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו והולך לבית הוועד, והא דאמר אבל לווה כופין אותו ודן בעירו היינו דוקא כשידוע איזה לוה ואיזה מלוה כגון שזה מודה במקצת או טוען פרעתי אבל אמר לא היו דברים מעולם לא שייך כאן עבד לוה לאיש מלוה, וק' בפרק הגוזל (ב"ק דף קי"ב) משמע דלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא ואפילו פתחו בדינא מצי א"ל לבית דין הגדול קאזילנא ויש לומר דהתם מיירי כששניהם תובעים זה את זה, ואומר רבינו תם דאפילו תובע מצי אמר ליה לבית דין הגדול קאזילנא אע"ג דאיכא למימר דא"כ לא שבקת חיי לכל ברייא דא"כ יבאו קלים ויזמינו עשירים ויאמרו לבי"ד הגדול קאזילנא, וכן כתב בה"ג, עכ"ל פי' התו' בפרק זה בורר (עי' תוס' ב"ק דף קי"ב ד"ה מצי). ובה"ג פי' שהנתבע יכול לדחות את עצמו לומר לבית דין הגדול קאזילנא אבל ר"ת פי' דכל שכן שהתובע יכול לכוף לנתבע לילך לבית דין הגדול, אם לא רצה הנתבע אומר אדון בעירי אין מהר"ם רגיל לכופו לילך לבית דין הגדול הואיל ופסק בה"ג (בבא קמא) שאין לכופו, ואומר אני דווקא לעניין הלואה יכול כל אחד ואחד לכוף את חבירו לילך לבית הוועד, ולפי הה"ג דווקא הנתבע ולפר"ת אפילו תובע יכול לכוף חבירו לילך לבית הוועד, בשאר תביעות כל מי שרוצה לדון בעירו הן תובע הן נתבע אין חבירו יכול לכופו לילך לבית הוועד ומביא ראייה מפרק זה בורר (דף כ"ט), לשון תשב"ץ (סי' תקי"ג). ובזמן הזה שאין לנו בית דין הגדול קבוע ובתי דינין הם בית דין מסקינן דדוקא מלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא אבל לוה כופין אותו ודן בעירו, ובזמן הזה במקום שיכוף איש את חבירו לדין אם ירצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבין לו לפי שרוצין שיכתבו לו לראות אם טעו לדין ויחזרו הדין ובכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין לו לפי שמבקש זכותו אז יבין אם טעו בדבר משנה ויחזרו הדין, והא דתנן שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות שלפי שאנסו אותו לדין רוצה הוא שיכתבו לו זכותו וההיא דאיסור גיורא לא מיירי לכתוב הטעם כי אם להסביר לו הטעם, לשון עץ חיים, עכ"ה. ופירש ר"י כי בית הוועד הוא כנסיה של תלמידי חכמים אבל לבית דין הגדול כגון נשיא שבארץ ישראל אפילו אמר הלוה כן הרשות בידו אבל עתה נקרא בית דין הגדול הרב הגדול יותר בחכמה כדאמר פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ב) הלך אחר בית דין יפה אחר ר' אליעזר ללוד אחר ר' מתיה בן חרש ברומי משמע בית דין הגדול שאין למעלה הימנו — הגה"ה, ובית הוועד זהו קהילה שיש בה בתי דינים בחרם ומקל ורצועה, לשון תשב"ץ (שם). עוד אומר הר"י דווקא בשנים שנתעצמו לדין אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אבל בעלמא לא כדאמרינן פרק איזהו נשך (ב"מ דף ס"ט ד"ה כי) גבי ההיא כותאי — הגה"ה, הנהו כותאי דעביד עיסקא ופלג חד בלא דעת דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה מאי נפקא מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי לשנה זכי חמרא בהדי וקם אידך ופלג בלא דעת דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה (מאי נפקא מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי) מאן פלג לך אמר ליה קחזינא אבתרי דידי קאתי מר — פי' רואה אני שאתה רוצה לרודפיני בדין דאשתקד פלג חבירי בלא דעתי ואמרת שפיר עבד והשתא פליגנא בלא דעתיה ואמרת דלא שפיר עבדית — אמר ליה רב פפא כי האי ודאי צריך לאודעי — פי' שאינו מאמין וחשדיני שאני שונאו צריך לאודועי מאיזה טעם דנתיו. וריב"ן פי' אמר ליה רב פפא כו' כלומר שפי' דיינינא לך הן חלוקה צריכין לאודועי כי פלגת דזוזי ליכא למי לחשוד דכולן שוין הן אבל חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים לשון ש"מ (שם), עכ"ה — מדאמר רב פפא כל כהאי גונא צריכין לאודועי. שנינו שם שבעלי דינין בוררין להן שני דיינים ושני דיינים בוררין להם השלישי שמתוך כך יצא הדין לאמיתו. אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אף על פי שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת כדמוכח פרק הגוזל גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא (א"ה פרק זה בורר דף כ"ג). הגה"ה, ומהר"ם נ"ע פסק שאם אדם תובע את חבירו לדין והוא מסרב לירד עמו לדין או לעשות לו ציווי בית דין שעל הנתבע לפרוע כל היציאות מיום שכתבו עליו שאר רבנים שאר גזומים כמו אם לא תעשה ליום פלוני נכתוב עליך מארות, ומביא ראייה מפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ב) שליח בית דין מהימן כבי תרי והני מילי לאזמוני אבל לכתוב לו פתחא לא משום דבעי למתב לו אגר פתחא, אלמא אף על גב שקשה לו שכותבין עליו סרבנות כי פתחא ענייני נדוי אף על פי כן צריך לפרוע לו השכר כיון שלא רצה לעשות לו צווי בית דין בעניין אחר אם כן כמו כן צריך לפרוע לתובע יציאותיו שהוציא על פי בית דין מאותו יום ואילך שלא רוצה לעשות לו צווי בית דין — הג', ומיהו לא ראינו שום מעשה לחייב שום יציאה וצ"ע, עכ"ה (תשב"ץ סי' תק"י) — וגם היה רגיל כשהיה שולחים טענותיהן לבית דין שעל שניהם לפרוע שכר השליח, ומביא ראייה מפרק גט פשוט (ב"ב דף קס"ח) דאיתא התם שטרי בירורין שניהם התובע והנתבע כותבין השטר ומפרש מאי שטרי בירורין שטרי טענתא, כלומר שכותבין טענותיהן אף על פי שקשה לו לנתבע לפי שהיה רוצה שהיו שוכחים הטענות אף על פי כן צריך לו לפרוע חצי שכר בעל כרחו, אף יכולין לכתוב בעל כרחו וצריך לו לפרוע חצי שכר כדאיתא פרק זה בורר אם הוצרכו לשאול כותבין ושולחין לבית דין לשון תשב"ץ (סי' תק"י, תקי"א) עכ"ה.
<h2>דף לב.</h2>
וכשבאו לדין צריכין לטעון דבריהם מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים ואם רצו הדיינים יושיבו שניהם אבל אין להושיב זה יותר מזה, ירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) הדיינים צריכים לשנות טענותיהם בשעת הפסק שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת, כך כתוב ברב אלפס (פרק זה בורר סי' רס"ה). ובשעת גמר דין צריכין שיהיו הבעלי(ם) דינין בעמידה והדיינים בישיבה, וגמר דין צריך להיות ביום ואם גמרו בלילה דיניהם דין, וצריכים העדים להיות בעמידה שנאמר ועמדו ואם הוא תלמיד חכם מותר להעיד בישיבה משום כבוד תורה ושני דיינים ששונאין זה את זה אין לישבן בדין. ירושלמי (שם ה"י), מניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך נהרגים [על] פיהם ולא נהגו לפוסלן, מניין שלא יהיו קרובים זה לזה הגע עצמך לא נמצא נהרג על פיהם, מניין שלא יהיו קרובים דיינים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי דיינים מה עדים אינם קרובים זה לזה אף דיינים אינם קרובים, והלכתא בין הדיינים קרובים בין הלוה בין המלוה ובין קרובים לעדים והעדים זה לזה פסולין וכן הדיינים, עכ"ה והוא לשון עץ חיים.
<h2>דף לג.</h2>
כל דן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים גלויים כגון שטעה בדבר משנה חוזר הדין ודנין כהלכה, כך מסיק פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ג) ואם אי אפשר (להחזיק) [להחזיר] פטור מלשלם, ושמעינן מרבי טרפון (שם) שהורה בכשירה שהיא טריפה להאכילה לכלבים ואמר ליה רבי עקיבא פטור אתה מטעם שטעה בדבר משנה ואמר התם דאילו אייתי בעיניה הוה הדרה בכשרותי. טעה בשיקול הדעת, ומפרש היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ועביד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כאידך זהו שיקול הדעת — הגה"ה, אבל אם שוקל דעתו מסברא ורבים חולקין עליו מסברא ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון ההיא דזה בורר (שם כ"ט) דר' ישמעאל דן אדם עשוי שלא להשביע בניו וא"ל ניזיל ונהדר ולא רצה ר' חייא שכל אחד אמר טעמו לפי סברתו וזה אינו טעות שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ורבינו יהודה אומר שאם דיין יושב בדין ופוסק דינו לפירוש אחד ויש בו פירוש אחר אף על גב דריהטא דתלמודא כמו פי' האחד לא הוי שיקול הדעת ופטור, ל' התוספות פ"ק דסנהדרין. ודיינים שטעו בדבר משנה חוזרים הדיינים ואם נתן ונשא ביד אז אינו יכול להחזיר בדין דהוי כמו מתנה שנותן לו הדיין חייב להחזיר משלו למאן דדאין דינא דגרמי כי כך קיימא לן וזה שתרץ רב חסדא כאן שנשא ונתן ביד ודווקא טעה בדבר משנה אבל טעה בשיקול הדעת אין הדין חוזר כך נראה לי, שאם תאמר שמחזירין אפילו בשיקול הדעת אם כן בריש סנהדרין (דף ו') דפריך טעה לא ישלמו וכי תימא שנשא ונתן ביד, וכן משמע בזה בורר (שם דף ל') דקאמר איכא ביניהו לשלומי מנתא בהדייהו למאן דאמר פלוני [ופלוני] מזכין לא משלמי ופשיטא דלא מיירי בנשא ונתן ביד דאם כן פשיטא דלא ישל(י)ם עמהם שהרי לא נשא ונתן ביד, ואין לחלק בין קבלו עלייהו ללא קבלו עלייהו לגבי חזרת דין. ורב אלפס פסק שהלכה כרב חסדא שמתרץ בנשא ונתן ביד ואפילו בשיקול הדעת מחזירין אותו ואם לא נתן ונשא ביד ואפילו אינו מומחה מחזירין הדין שהרי אותה משנה מיירי כשאין מומחה שהרי בסיפא אמרו אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, ואם כן לדברי רב אלפס במומחה לרבים אפילו נשא ונתן ביד פטור וזה תימא כי מומחה לרבים פטור שקבלו עליהם העולם אותו כדאיתא גבי מר זוטרא אי קבלו עלייהו לא תשלם אבל אין לחלק גבי נשא ונתן בין מומחה לשאינו מומחה אבל בשיקול הדעת אין מחזירין וחייבין לשלם הדיינים אם לא קבלו שאמר להם דינו לי דין תורה, לשון עץ חיים עכ"ה. אם היה דיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין שאין יכול לומר בעל הדין מי יאמר שלא טעית באחרונ' הואיל שהוא מומחה, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם כדאמר רבי עקיבא לרבי טרפון מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם. גרסינן בפ"ק (שם דף ה') רבה בר רב הונא (א"ה לפנינו אי' חנה) דן דינא וטעה אתא לקמיה דרבא (לפנינו אי' דרבי חייא) אמר ליה רבא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, הא למדת שמומחה שלא נטל רשות אי קבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואי לא קבלוהו חייב שטעה בשיקול הדעת אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה דסמיכה.
<h2>דף לד:</h2>
ר' יוחנן הכשיר סומא לדון על ידי משנתינו ששנינו דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ומוקי לה כרבנן שחולקין על ר' מאיר שמקיש דינין לנגעים. אין מקבלין עדות ואין מקיימין עדות שטרות בלילה מפני שהוא תחילת דין וגרסינן בירושלמי (ה"ו) מניין לדיינין [שנמנו] ודנו בלילה שדיניהם דין שנאמר (שמות י"ח) ושפטו את העם בכל עת.
<h2>דף פח:</h2>
בית דין שלושה אף על פי שאין בהם חומר כבית דין של כ"ג צריכים שיהיו בהם בעלי חכמה ושלא יהיו שונאים הבריות ושיהיו אבירי לב להציל עשוקים ושיהיו ענוים וסבלנים וירא[י] שמים ושלא יהיו מקבלי שוחד ושיהיו אנשי אמת מתרחקים משקר ורודפים אחרי צדק — הגה"ה, תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו מכאן שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין אחד, עכ"ה, מפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט).
